אחי עזוב, נפל הים.
נכון, אין לנו איזה אי קטן באמצע האוקיינוס, עם ריף מושלם, מים כחולים ושקופים, דגים בצבעים זוהרים ששוחים מתחת לגלשן וצינורות שנשברים כמו מתוך משחק על הריף אחד אחרי השני כמו מכונה. אין לנו את הסירה שמורידה אותנו באמצע גן עדן, עם עוד חמישה חברים, לגל מושלם וסשיין של החלומות
נכון. אין לנו את זה.
אבל יש לנו גלים. ועוד איך יש לנו גלים.
יש לנו הרבה ימים עם גלים. לא תמיד מושלמים, לא תמיד גבוהים, לפעמים עם רוח, לפעמים קצת עקומים, ולפעמים צריך להתאמץ בשביל למצוא איזה קיר נורמלי.
אבל הם שם.
רק אתמול הלכתי לגלוש.
היה ים של גג 40 בהתקפות. גובה ברך כזה, אתם בטוח מכירים. מסוג הימים שאנשים מסתכלים על המצלמה ואומרים “עזוב, אין כלום”.
נכנסתי בכל זאת.
פגשתי במים חבר שלא ראיתי 25 שנה. עשרים וחמש שנה! ישבנו, דיברנו, צחקנו, תפסנו כמה גלים. הספקתי לעשות כמה אופ־דה־ליפים, ואפילו להידחף לאיזה צינורוש קטן וחמוד.
ויצאתי מהמים עם חיוך ענק. כמו ילד.
לא היה סוול היסטורי. לא נשבר איזה שיא. אף אחד לא היה צריך לשלוף מצלמה.
פשוט היה כיף.
וזה הזכיר לי משהו.
את ה-משהו
מה בדיוק גורם לי כל פעם מחדש לעזוב הכל כשהים עובד ופשוט ללכת.
נזרקתי לילדות פתאום
עמדתי לרגע בדיוק במקום שבו נשרף לי העור בכפות הרגליים מהאספלט הרותח אי שנות בשנות ה90. איך הייתי רץ עליו בורח ממנו בשעת צהריים,, רץ הכי מהר שאני יכול לכיוון המים כאילו רוקד ריקוד שמחה אפגני עתיק בדרך או האושר
ואז מגיע הרגע הזה.
ה”פוף” הזה.
הרגע שבו הרגליים סוף סוף דורכות בתוך המים, החול נכנס בין אצבעות הרגליים, והכול נרגע בבת אחת.
אני לא זוכר איזה גלים היו באותו יום. אם היו גבוהים, נמוכים, טובים או גרועים. וזה גם ממש לא משנה לי.
אני זוכר את הרגע הזה. ואני חושב שאני מנסה לשחזר אותו כבר שלושים שנה.
ואולי זה בעצם כל הסיפור
אולי אנחנו לא באמת צריכים גלים מושלמים, מים בצבע טורקיז או כרטיס טיסה לצד השני של העולם בשביל להרגיש את התחושה הזאת שוב.
לפעמים מספיקים כמה גלים קטנים, כמה חברים טובים במים וקצת שמש על הפנים.
אז יאללה, תפסיקו לחפש את מה שאין לנו ותיהנו ממה שיש.
ועכשיו, אחרי כל הפילוסופיה הזאת, כל מה שנשאר זה שתגיע כבר תחזית סבירה.
אה, וכרטיס טיסה , או גלשן חדש 🤘
Spread the good vibes.
יאללה, לכו לגלוש
שיייייייייייט
